<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שני</h1>
<h2>דף ט.</h2>
רוב זה שאמרנו שהשחיטה נכשרת בו, אע"פ שרוב השוחטין מן הסתם שוחטין רוב, אפילו הכי אין סומכין בכך על זה עד שידע בבירור שנשחטו רוב הסימנין ובהכשר. דגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. לא בדק מאי, אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי טריפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא. במאי קמיפלגי, בדרב הונא, דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה. והילכך צריך הטבח לבדוק בסימנין ולראות לעין שנשחטו, ואין אומרין כיון שהחזיר סכין על כל הצדדין חזקה כולן נשחטו, פעמים שהסימנין נשמטין אילך ואילך וסבור הוא שנשחטו ולא נשחטו, ומן הספק אי אתה רשאי להתיר מה שהוא בחזקת איסור.
<h2>דף יט:</h2>
מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו כשר, ולא שנא שחט במקום נקב והשלימו לרוב ולא שנא שחט מעט ופגע בנקב. כדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין בעא מיניה רב כהנא מרב יהודה שחט במקום נקב מהו, אמר ליה כשירה. שחט ופגע במקום נקב מהו, אמר ליה פסולה. אזל אמרה ר' אבא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה ומאי שנא, אמר ליה שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט גוי וגמר ישראל, שחט ופגע בנקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר גוי. קרי עליה גוי גוי, כלומר לגלג עליו כאילו חלק בעניין זה, בהביאו משל לדבר זה בין התחיל גוי לגמר גוי, ובלא טעם, דאין הנדון דומה לראייה. אמר רבא שפיר קרי עליה גוי גוי, דבשלמא התם (גוי) מדהוה ליה לישראל למישחט כולה ולא שחיט, כי קא נפקא חייותא בידא דגוי נפקא, הילכך אסירא, אלא הכא מישחט שחטה, מה לי שחט במקום נקב מה לי פגע בו נקב. וכבר כתבתי זה יותר בארוכה בשער מי שוחט.
<h2>דף כז.</h2>
ולעניין וורידין, תנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה, ורובו של אחד כמוהו. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ותניא בברייתא (כ"ח, א') שני חצאי סימנין בעוף פסולה. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. מהכא שמעינן דלר' יהודה פסולה עד שישחוט את הוורידין. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב, ה"א) ר' יהודה אומר לעולם פסול עד שישחוט את הוורידין. ולא אמר ר' יהודה אלא בעוף, הואיל וצוליהו כולו כאחד, דגרסינן התם (כ"ח ב') אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף, הואיל וצוליהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. דטעמא דר' יהודה בוורידין משום דם הוא, ואינן טעונין שחיטה, ואין בהן לא משום דרסה ולא משום שהייה, דבעא ר' ירמיה וורידין לר' יהודה שהה בהן ודרס בהן מהו, אמר ליה ההוא סבא הכי אמר ר' אלעזר, ואמרי לה הכי אמר ההוא סבא לר' אלעזר הכי אמר ר' יוחנן וורידין לר' יהודה מנקבן בשעת שחיטה וכשירין. ולמה בשעת שחיטה, משום דבשעת שחיטה חמים דם ונפיק, לאחר שחיטה קריר. והילכך כל שהוא מפרכס עדיין, חמים דם ומנקבן ודיו. וקיימא לן כר' יהודה, דאמר בברכות (ח', ב') הזהרו בוורידין כר' יהודה. והיכא דלא חתכן בשעת שחיטה או סמוך לה עד שלא יתקרר הדם, אין צולין אותו כאחד, ואין צריך לומר שאינו מבשלו עד שיחתכנו אבר אבר. אבל אם מנתחו אבר אבר מותר, ולא גרע מבהמה דכיון שמנתחה אבר אבר אין צריך נקיבת וורידין, ולא אמרו בעוף אלא מפני שדרכו לצלותו כולו כאחד אינו רשאי שלא לשחוט את הוורידין, ואפילו בשדעתו לחותכו אבר אבר, דחוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחד. ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא כשיודע בבירור שנשחטו הוורידין. ואם צלה בין עוף בין בהמה כולן כאחת ולא חתך את הוורידין בשעה שהדם חם, הרי אלו אסורין באכילה, וכמו שכתבנו, וכדקתני בברייתא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הוורידין. ולא פוסל לעולם ואפילו בחתיכת אבר אבר קאמר, אלא בשעבר וצלה או בשל כמו שאמרנו. ויש לי לשאול אפילו עבר וצלה למה אסור ולמה פסול, והא אמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ג, ב') האי אומצא דאסמיק, חתכיה ומלחיה ואפילו לקדירה שפיר דמי, תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי, אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישאב שיבא ליה, וחד אמר מצמת צמתא ליה. והילכתא מישאב שיבא ליה. וכן ביעי וכן מוזריקי. וניחא לי, דהתם בדמנחי אינהו גופייהו על נורא, אבל הכא דחוטין שבגוף מובלעין בתוך בשר העוף לא שלטא בהו נורא כולי האי, דבשר מעכב דלא שאיב נורא דמא לגמרי, והילכך אסור. עוד יש לי לשאול מכל מקום מאי דנפיק, כבולעו הבשר כך פולטו, וכדאמרינן גבי מולייתא (פסחים ע"ד, א'), ומאי דלא נפיק, הוה ליה דם האיברים שלא פירש, ואפילו מצות פרוש אין בו, דאי בעי למיכל באומצא שפיר דמי. וניחא לי הא נמי, דהכא משום חוטי דם הוא דאסיר, וההוא לאו דם האיברים מיקרי דכמונח בכלי דמי, ולא אמרו דם האיברים אלא בדם שבתוך הבשר, שאינו בעין כלל. עוד יש לי לשאול כיון דבשלא חתך את הוורידין פסול עד שיחתכנו אבר אבר, אם כן למה אמרו (ט"ו, ב') השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, ואומצא היינו בשר חי ובלא מליחה, דאילו במליחה, בשבת מי שרי, והא איכא משום מעבד. ואיפשר לומר דהתם בשחתך את הוורידין דווקא. ודאמרינן נמי בפרק כל הבשר (קי"ג, א') השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, מבליע דם באיברים ואי בעי למיכל מיניה באומצא אסור, דמשמע הא בשלא שיבר מפרקתה שרי, ואע"ג שאין צריך לשחוט את הוורידין, ההיא נמי בדחתך את הוורידין היא, הא בסתם בהמות דלא שחט את הוורידין לעולם אסור באומצא, אלא אם כן מולחו יפה או שצלאו יפה על גבי האש. וזה דחוק, דבסתם בהמות אמרו, וסתם בהמות בשלא שחט את הוורידין הן הואיל ואינן צריכות לכך ואפילו לר' יהודה. ולפיכך נראה לי דכשאמרו ר' יהודה פוסל עד שישחוט את הוורידין, לא פוסל לגמרי קאמר, אלא פוסל בלא ניקור חוטין של דם. ותדע לך דהא על כרחין לא פוסל לגמרי קאמר, דהא איכא תקנתא בחתיכת איברים, ואף אני אומר דאיכא תקנתא בניקור חוטי דם, ואפילו לאחר צלייה, דמאי אמרת הא קא פלטי חוטין ובלע בישרא, הא קיימא לן גבי מולייתא כבולעו כך פולטו, ומה שבולע הבשר הרי הוא פולט באור. ואלא מיהו מסתברא דכשהוא נוטל חוטין אחר צלייה צריך שיטול מן הבשר עם החוטין, דכיון שהחוטין בעצמן אינן יוצאין מידי דמן לגמרי, אחר שיסלק מן האור עדיין חוטין פולטין קצת דם בבשר, ואין כח חמימות הבשר לפלוט מה שבולע אחר שנסתלק מן האור, והוה ליה חם לתוך חם, ודם אינו מפעפע, הילכך צריך ליטול חוטין ויטול את מקומן. ואם איתא להאי סברא האי דתניא בפרק כל הבשר (ק"ט, ב') הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו קורעו לאחר בישולו, ואיכא מאן דאמר בפרק כיצד צולין בפסח שני (פסחים ע"ד, ב') דטעמא משום דכבולעו כך פולטו, קורעו ומוציא את דמו ונוטל את מקום הדם קאמר. ואם בשלו בקדירה משערין כל חוטי דם שבו, ובדידהו משערינן, דמאי דנפק מינייהו לא ידעינן.
<h2>דף כח.</h2>
תניא כאשר ציויתיך ואכלת, מלמד שנצטווה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ותנן בפרק השוחט (כ"ז, א') השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה, ורובו של אחד כמוהו. ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. ואקשינן עלה בגמ' השוחט, דיעבד אין לכתחילה לא, ושנים בבהמה לכתחילה אמאי לא, כמה נישחוט וניזיל. ופרקינן איבעית אימא אאחד בעוף, ואיבעית אימא ארוב שנים בבהמה, ולומר דלכתחילה בעינן בין בעוף בין בבהמה כל שנים, ומדרבנן, דילמא לא אתי למישחט רובא, אבל מדאורייתא אפילו בבהמה סגי ליה ברוב שנים, ואפילו בקדשים. ואם לא גמר אפילו כל שנים, אפילו פסול מדרבנן ליכא, אלא שמצוה מדרבנן למרק, וכדאיתא התם בפרק השוחט גמרא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה (כ"ט, ב'), וכל שכן בחולין. ובעוף נמי באחד, כדאמרינן התם (כ"ז, ב') תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי איפשר שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי איפשר שכבר הוקש לבהמה. הא כיצד, הכשירו בסימן אחד. ואמרינן התם דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הכשירה בשני סימנין, עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד, דגים שנבראו מן המים הכשירן בלא כלום. רוב זה שאמרנו כמה שיעורו. גרסינן בפרק השוחט (כ"ח, ב') איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה לא תשייר רובא. ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה שחוט רובא. ואקשינן עליה דרב ממתני' דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב, אמאי פסולה כשירה היא. ופריק מדרבנן, דילמא לא אתי למישחט רובא. ואקשינן תו עליה תא שמע מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר, ואמאי כשר, אי אמרת מחצה על מחצה כרוב טריפה היא. ואסיקנא דלכולי עלמא לגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב, ואינה כשירה עד דאיכא רוב הנראה לעינים, פי' רוב המשוער, ונמצא יתר החלק הנשחט על המשוייר אפילו כמלא השערה, ולא רוב הניכר קאמר וכאותה שאמרו בברכות (מ"ח, א') רובא דמינכר בעינן, דהתם אמרו רובא דמינכר, והכא אמרו רוב הנראה לעינים, וכלפי שאמרו מחצה על מחצה כרוב, שאע"פ שאינו נראה לעינים אלא רואין אותו במראית הלב כאילו הוא רוב, אמרו כאן לא רוב הנראה ללב כאילו הוא, אלא רוב ממש המשוער והנראה לעינים. והכין תנינן בתורת כהנים (סוף פרשת שמיני) ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, צריך לומר בין פרה לחמור, והלא מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו, כמלא השערה.
תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. ותניא בברייתא (כ"ח, א') שני חצאי סימנין בעוף פסולה, ואין צריך לומר בבהמה. ואחד זה שאמרנו בעוף, לא שנא וושט ולא שנא קנה, דאחד תנן, או האי או האי. ורב אדא בר אהבה דאמר (שם) אחד המיוחד שבסימנין, ומאי ניהו וושט, הא איתותב, מדתניא גבי מליקה כיצד מולקין חטאת העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, אלמא או האי או האי. ולא תימא דוקא התם משום דאיכא שדרה ומפרקת, דהא עבד רבא עובדא גבי שחיטה נמי כי הא, דההוא אווזא דהות בי רבא, אתא כי ממסמס קועיה דמא, אמר רבא היכי נעביד, נישחטיה והדר ניבדקיה, דילמא במקום נקב קא שחיט, ניבדקיה והדר נישחטיה, הא אמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, כלומר משום דעור חיצון אדום, והילכך אין לו בדיקה לא בדרוסה ולא בנקב שאין אנו יודעין לו מקום ידוע כי הכא. אמר ליה רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונישחטיה והדר נהפכיה לוושט וניבדקיה, אמר רבא חכים יוסף ברי בטריפות כר' יוחנן. אלמא אפילו בשחיטה, וושט או קנה. והכין הילכתא. ורוב זה שאמרנו, בין שיהא במקום אחד בסימן בין שיהא במקומות הרבה בהיקף הסימן, ובלבד שיהא רוב חללו והיקיפו של סימן שחוט, ואע"פ שאין כאן שחיטה מפורעת. דגרסינן בפרק השוחט (ל', א') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות כשר, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת. ואף ר' שמעון בן לקיש אמר בעינן שחיטה מפורעת. ולית הילכתא כוותייהו, דהא אותיב ר' אלעזר ממתני' דקתני שנים אוחזין בסכין ושוחטין, ואפילו אחד למטה ואחד למעלה, שחיטתן כשירה, ואמאי, והא ליכא שחיטה מפורעת, כלומר דמשנתינו בשני סכינים ושני בני אדם היא. ואע"ג דדחי ר' ירמיה ואמר משנתינו בסכין אחד ושני בני אדם, דחייה בעלמא היא, דהא אקשי ליה רבא אי הכי הא דתני עלה אין חוששין שמא יטרפו זה על זה, אי אמרת בשלמא בשני סכינין ושני בני אדם, איצטריך, דמהו דתימא ניחוש דילמא סמכי אהדדי, האי לא אתי למישחט רובא והאי לא אתי למישחט רובא, אלא אי אמרת בסכין אחד ושני בני אדם, שמא ידרסו זה על זה מיבעי ליה. ור' אבין דדחי תני שמא ידרסו זה על זה, דחייה בעלמא היא, דהא איהו גופיה אקשי עלייהו מדתניא שחט את הוושט למטה ואת הקנה למעלה, או וושט מלמעלה ואת הקנה מלמטה, שחיטתו כשירה, ואמאי, והא ליכא שחיטה מפורעת. ואע"ג דאיהו מותיב ומפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס, הני שינויי בעלמא אינון, ואנן אדרב יהודה אמר רב ואדר' אלעזר ואדרב סמכינן. ועוד דהא עבד בה רב יצחק עובדא, דגרסינן התם ההוא תורא דאישתחיט בשנים ושלשה מקומות, עאל רב יצחק שקל משופרי שופרי, אמר ליה ר' זירא לימדתנו רבינו בשני סכינין ושני בני אדם. ופי' שנים ושלשה מקומות, כגון ששחט מקצת חלל הסימן כלפי פנים הרואין את הקרקע, וחזר ושחט מן הצד, ועוד חזר ושחט מקצת כלפי פנים הרואין את הצואר, דכיון שנשחט רוב חללו ורוב היקיפו של סימן, אע"פ שהחתכין אינן דבוקין זה בזה וליכא שחיטה מפורעת, כשירה, וכן אין חוששין שיהא כל החתכין בהיקף שוה בסימן, אלא אפילו היה אחד למעלה כלפי הראש והשני למטה כלפי החזה. וכן כתב רב אחא משבחא בסדר בהעלותך וזה לשונו היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא, ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא, בין כנגד זה בין שלא כנגד זה, כשר. ורבינו חננאל ז"ל שפירש כגון ששחט את הקנה למעלה ואת הוושט למטה או בהפכו, אינו מחוור, דאם כן בשני מקומות משכחת להו, בשלשה לא משכחת להו. ומכל מקום הענין אמת, וכדתניא שחט את הוושט למטה ואת הקנה למעלה או וושט מלמעלה ואת הקנה למטה שחיטתו כשירה. ורש"י ז"ל פירש בשנים ושלשה מקומות, שחתך כאן מעט ולמעלה ממנו מעט, כלומר וכולן בצד אחד מן הסימן. ואי איפשר לומר כן, דאם אין באחד מן החתכין רוב אין כולן מצטרפין, דהא לא אישתחיט סימן, לא רוב חללו ולא רוב הקיפו. והפירוש הראשון עיקר. ושחיטה העשויה כקולמוס נמי כשירה, וכדאמרינן בדר' אבין הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס. והיא העשויה כמדרון. וכן שחיטה העשויה כמסרק וכולה במקום שחיטה כשירה, דגרסינן בפרק קמא דחולין (י"ט, ב') איקלע רב נחמן לסורא, בעו מיניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו, אמר להו לאו היינו דר' אילעא בר מימי, דאמר ר' אילעא בר מימי שחיטה העשויה כמסרק כשירה. ודחינן דילמא במקום שחיטה. ואי מקום שחיטה מאי למימרא, ופרקינן מהו דתימא בעינן שחיטה המפורעת וליכא, קמ"ל.
<h2>דף כח:</h2>
ולבשל עוף שלם בקדירה ואפילו בששחט את הוורידין, יש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצוליהו כולו כאחד, דווקא לצלי הוא דסגי ליה בשחיטת הוורידין, אבל לקדירה לא, עד שיחתוך כל חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת וורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי ליה בלא חתיכת חוטין שבגוף, וכדאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ג, א') חמשה חוטין הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דידא ודלועא משום דמא, והני תרי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מיקרבי לוורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכן כתוב באיסור משהו לרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. ואינו מחוור בעיניי, דהא התם מניינא קאמר, אלמא לא צריך אלא הני. ואי איפשר לומר דמניינא דהתם לאו דוקא, וכדאמרינן בקידושין (ט"ז, ב') גבי ארבעה מעניקין להן, וכן בסוטה (ט"ז, א') גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא, חדא דכל היכא דתנא ושייר לא שתיק גמרא מינייהו ואקשויי קא מקשי ותו ליכא והא איכא הכי והכי, ותו דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא כי היכי דתלתא משום תרבא דווקא, תרי דמשום דמא נמי דווקא. ותו דאי לא תימא הכי, היכי תלי מניין מועט למרובה ומרובה למועט, דהא חוטי דמא טפי טובא מדתרבא. אלא מסתברא לי דהתם תרי דווקא, וטעמא איכא, ומילתא פסיקתא קאמר בין שחט את הוורידין בין לא שחטן, ומשום דהנהו תרי לא שפכי דרך הוורידין כשאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגיא בחתיכת איברים עד שהוא מחתך בגופן בין בעוף בין בבהמה, אבל שאר חוטין שבגוף לא צריך לא בעוף ולא בבהמה כל שחתך את הוורידין בשעת שחיטה או שחתך אבר אבר לאחר שחיטה. ודקאמר הכא הואיל וצוליהו כולו כאחד, לאו דווקא, אלא אורחא דמילתא נקט, והוא הדין לקדירה. ואי נמי קמ"ל דאפילו לצלי בעי ר' יהודה חתיכת וורידין, ולא אמרינן נורא מישאב שיבא, בכל כי הא דאמרן. וכן נהגו לבשל עוף שלם בכל מקום, ולא ראינו לאחד מן הגדולים שנהג בהפך מזה, ומנהגן של ישראל תורה היא. וגרסינן בירושלמי (מע"ש פ"ה סוף ה"ב) כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה, צא וראה מה ציבור נוהג בה ונהוג כן. כיוצא בו אמר הלל בפסח שני (פסחים ס"ו, א') הנך להן לישראל, אע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם.
<h2>דף קיג.</h2>
ולענין השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא לן מכביד את הבשר וגוזל את הרבים משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי, או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל באומצא. תיקו. כך היא גירסת הספרים, וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ומינה משמע דדווקא באומצא מספקא ליה, הא לקדירה כיון דמלח לה שפיר דמי, דאע"ג דנעקר דם ממקומו ונבלע במקום אחר, יוצא הוא על ידי המלח, ולא גרע מבישרא דאסמיק דאע"ג דנצרר הדם, בחתיכה ומליחה אפילו לקדירה שפיר דמי, והוא הדין לצלי ובלא חתיכה ובלא מליחה, וכדאיתא בפרק גיד הנשה (צ"ג, ב'). אבל רש"י ז"ל לא גריס באומצא, אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה. וסלקא בתיקו. ואסור לעולם ואפילו לצלי ואפילו במליחה. והרב ר"מ ב"ן ז"ל הכריע כגירסת הספרים, מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות, שזו עבירה קשה שבכולם, אלא ודאי לקדירה או לצלי שפיר דמי, ומשום הכי לא נקט ומאכיל דם את הבריות, דלמיכל באומצא לא חיישינן, דאומצא לא שכיחא. וסלקא בתיקו, ובאומצא מיהא אסור. ועיקרא דמילתא תמיהא לי, דעל כרחין האי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא, דאי בדאית ביה אסור, דהא סתם שוחט את הבהמה לא שחט את הוורידין, כדאמרינן לעיל אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך, וכל שלא שחט את הוורידין בשר שיש בו חוטי דם אסור, וכיון דהאי אומצא בדלית ביה חוטי דם הוא אמאי אסור, דהא דם האיברים הוא וכל שלא פירש הרי זה מותר. ויש לומר דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה, וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר, והוה ליה דם שפירש ממקום זה ונבלע במקום זה, וכל כיוצא בזה כפירש לחוץ הוא, ולישנא דמבליע דם באיברים הכי משמע.
